החלום: אתם ברכב קבריולט פתוח, השיער מתבדר ברוח, נופים של גבעות טוסקנה נפרסים מולכם, ובדרך אתם עוצרים ביקב קטן לטעימות. המציאות: אתם מזיעים בפיאט 500 שכורה, צופרים לכם מאחור, ואין לכם מושג אם השלט הזה שאוסר כניסה תקף גם לגביכם או רק למשאיות.
נהיגה באיטליה היא הדרך הטובה ביותר לחוות את האזורים הכפריים, את האגמים ואת העיירות הקטנות שאוטובוסים לא מגיעים אליהן. אבל, היא גם יכולה להיות מקור ללא מעט לחץ ובעיקר – לקנסות יקרים שמגיעים בדואר חצי שנה אחרי הטיול.
אל דאגה. הישראלים הם נהגים מיומנים, ועם קצת הכנה מוקדמת, גם אתם תצליחו לכבוש את ה"אוטוסטרדה". הנה כל מה שצריך לדעת לפני שלוקחים את המפתחות.
- האויב מספר אחת: ה-ZTL (אזור מוגבל תנועה)
אם תזכרו רק דבר אחד מהפוסט הזה, זה את שלוש האותיות הללו: ZTL (Zona a Traffico Limitato).
כמעט בכל עיר היסטורית באיטליה (פירנצה, רומא, פיזה, סיינה ועוד מאות אחרות), מרכז העיר העתיק סגור לכניסת רכבים פרטיים שאינם של תושבים.
איך זה נראה? שלט לבן עם עיגול אדום מסביבו (כמו שלט "אין כניסה" ריק), שמתחתיו כתוב "Zona Traffico Limitato". לעיתים יהיה כתוב באילו שעות הוא פעיל, או שיהיה רמזור קטן (אדום=אסור להיכנס, ירוק=מותר).
המלכודת: אין שערים ואין מחסומים. יש רק מצלמות. ברגע שעברתם את השלט – צולמתם. הקנס (בסביבות 100 אירו ומעלה, פלוס דמי טיפול של חברת ההשכרה) יישלח אליכם הביתה בישראל חודשים אחר כך.
הפתרון: פשוט אל תיכנסו למרכזי ערים עתיקות עם רכב. חפשו חניונים מסודרים מחוץ לחומות העיר או בטבעת ההיקפית, והיכנסו למרכז ברגל או בתחבורה ציבורית. שימו לב: Waze לא תמיד יודע להתריע על אזורי ZTL בזמן אמת!
- צבעי החנייה: איפה מותר להשאיר את הרכב?
מצאתם מקום חנייה ברחוב? מעולה. עכשיו תסתכלו על הצבע של הפסים על הכביש:
פסים לבנים: חנייה חינם! (נדיר בערים גדולות, נפוץ בעיירות קטנות). שימו לב אם יש תמרור שמגביל בזמן (למשל, עד שעה עם "שעון חנייה" מקרטון).
פסים כחולים: חנייה בתשלום. חפשו את המדחן הקרוב (Parcometro), שלמו במטבעות או באשראי, ושימו את הפתק על הדשבורד.
פסים צהובים: אסור לחנות! מיועד לתושבים בלבד, לנכים, או לפריקה וטעינה. גרירה מובטחת.
- האוטוסטרדה, אגרות ומהירות
רשת הכבישים המהירים של איטליה (Autostrada, מסומנים בשילוט ירוק עם האות A, למשל A1) היא מצוינת, אבל יקרה.
תשלום אגרה (Telepass): בכניסה לאוטוסטרדה לוקחים כרטיס במכונה. ביציאה משלמים לפי המרחק שנסעתם. חשוב מאוד: ביציאה, אל תיכנסו לנתיבים הצהובים המסומנים ב-Telepass (זה המנוי המהיר למקומיים). חפשו את הנתיבים הכחולים (לכרטיסי אשראי) או הלבנים (למזומן).
מהירות ומצלמות: המהירות המותרת באוטוסטרדה היא לרוב 130 קמ"ש. שימו לב למערכת ה-Tutor: זוהי מערכת שלא מודדת מהירות רגעית, אלא את המהירות הממוצעת שלכם בין שתי נקודות. אם הממוצע גבוה מהמותר – תקבלו קנס. סעו לפי החוק.
- טיפים קטנים שיצילו אתכם
גודל הרכב: באיטליה, הגודל כן קובע – וכמה שיותר קטן, יותר טוב. הסמטאות בכפרים ובערים צרות מאוד. רכב SUV גדול יהפוך לסיוט בניסיון לתמרן או למצוא חנייה. פיאט 500 או רכב קומפקטי דומה הם הבחירה האידיאלית.
הילוכים: רוב הרכבים באירופה הם ידניים. אם אתם רוצים רכב אוטומטי, חובה להזמין אותו מראש (הוא גם יעלה יותר).
ביטוח: אל תחסכו. עשו ביטוח מלא כולל ביטול השתתפות עצמית. השקט הנפשי שווה את זה, במיוחד במדינה זרה עם נהגים טמפרמנטיים.
הנהג האיטלקי: האיטלקים נוהגים מהר, בנחישות, ולעיתים נצמדים מאוד לרכב שלפניהם (Tailgating). אל תיקחו את זה אישית ואל תילחצו. שמרו על הימין באוטוסטרדה ותנו להם לעקוף.
נהיגה באיטליה היא חוויה משחררת שפותחת אפשרויות טיול חדשות לגמרי. פשוט שמרו על הכללים, פתחו שבע עיניים על שלטי ה-ZTL, ותיהנו מהדרך!
